פסק דין מקרקעין-פירוק שיתוף (דגני ואח' נ' גליק ואח')

בפני כב' השופט אמיר סלאמה

מבקשים (נתבעים שכנגד)

1. רענן הלר ת.ז. XXXXXX923
2. טובה עפרוני ת.ז. XXXXXX572
3. רות הלר ת.ז. XXXXXX523
4. ברכה גליה סוחר ת.ז. XXXXXX712
5. טובית הלר שוחט ת.ז. XXXXXX307
6. רחל הלר ת.ז. XXXXXX513
7. שרון הלר ת.ז. XXXXXX034
8. הדר רובין ת.ז. XXXXXX228
9. נורית גליק ת.ז. XXXXXX109

נגד

משיבים (תובעים שכנגד)

1. מרדכי דגני ת.ז. XXXXXX974
2. אורי דגני ת.ז. XXXXXX208
3. טל סאס ת.ז. XXXXXX188

פסק דין (בתביעה שכנגד)

1. לפניי שתי בקשות, האחת מטעם המבקשים 1-8 (להלן – "הלר"), והשניה מטעם המבקשת מס' 9 (להלן – "גליק"), וזאת לסילוקה על הסף של תביעה שכנגד שהוגשה נגדם ע"י המשיבים.
כפי שיפורט להלן, סבורני כי דין שתי הבקשות להתקבל, ומשכך דין התביעה שכנגד להידחות על הסף .

רקע

התביעה העיקרית

2. הלר הגישו כנגד המשיבים, כנגד גליק וכנגד בעלי דין נוס פים (שאינם צד לבקשה מושא החלטה זו), תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין.

3. תביעת פירוק השיתוף נוגעת לשתי חלקות מקרקעין בחדרה.
חלקה אחת ידועה כחלקה 187 בגוש 10037 (להלן – "חלקה 187"). על פי נסח רישום מקרקעין שצורף לכתב התביעה, הזכויות בחלקה זו רשומים על שם הלר, על שם המשיב מס' 1 (להלן – " דגני") ואחרים. המשיבים 2-3 רשומים כבעלי הערת אזהרה ביחס לזכויותיו של דגני. בנסח הרישום מופיע כי חלקו של דגני הוא 114/916, דהיינו 114 מ"ר מתוך שטח כולל של 916 מ"ר.
חלקה שניה ידועה כחלקה 93 בגוש 10037 (להלן – "חלקה 93"). על פי נסח רישום מקרקעין שצורף לכתב התביעה, הזכויות בחלקה זו רשומים על שם משפחת הלר, דגני, גליק ואחרים. בנסח הרישום מופיע כי חלקו של דגני בחלקה 93 הוא 114/914, דהיינו 114 מ"ר מתוך שטח כולל של 914 מ"ר.

התביעה שכנגד

4. המשיבים הגישו כתב תביעה שכנגד.

5. בכתב התביעה שכנגד נטען, כי דגני היה בעבר בעל זכויות בחלקות 93 ו- 187 , וכי ביום 8.9.11 רכשו המשיבים 2-3 את זכויותיו של דגני בחלקה 93, וביום 24.10.11 את זכויותיו בחלקה 187.

6. בכתב התביעה שכנגד נטען, כי בשנת 1930 רכש אבי ו של דגני, מר צבי דגני ז"ל, מגרש בשטח 1,600 מ"ר וזאת מ את ועד המושבה לסידור ענייני קרקעות, ובטרם ביצוע הסדר קרקעות בחלק זה של העיר חדרה. כן נטען, כי מורישם של הלר, מר שמעון הלר ז"ל, רכש מגרש אחר מדרום למגרש אותו רכש מר צבי דגני ז"ל.

7. לטענת התובעים שכנגד, בעת שנערך הסדר קרקעות ביחס למקרקעין האמורים נעדר צבי דגני ז"ל מהארץ, ולא נכח במדידות שבוצעו לצורך הליך ההסדר. על פי הטענה, לימים התברר כי בעת ביצוע רישומי ההסדר נפלה טעות ברישום ובמדידה, כאשר חלק ממגרשו של מר צבי דגני ז"ל נרשם בטעות בבעלות מר שמעון הלר ז"ל (מורישם של משפחת הלר), ובבעלות של מר שמע ון רובינפלד (אשר גליק קנתה ממנו, לימים, את זכויותיה בחלקה 93).
עקב טעות זו, כך נטען, השטח של חלקה 93 נרשם כ- 914 מ"ר במקום 800 מ"ר, והשטח של חלקה 187 נרשם בטעות כ- 916 מ"ר במקום 802 מ"ר, והכל על חשבונו של מר צבי דגני ז"ל.
בהמשך הדרך, ובשנת 1943, רכש מר אנשל פניג ז"ל 114 מ"ר בחלקה 93 וזאת ממר שמעון הלר ז"ל וממר רובינפלד ז"ל, ובשנת 1970 רכש 114 מ"ר בחלקה 187 ממר שמעון הלר ז"ל.
בהמשך רכש דגני, בשנת 1993, שטח של 114 מ"ר בכל אחת משתי החלקות הנ"ל, וזאת ממר אנשל פניג ז"ל, כנגד סך של 65,000$. לטענת התובעים שכנגד, בכך רכש למעשה דגני את השטחים שנלקחו מצבי דגני ז"ל לטובת חלקות 187 ו- 93 עקב אותה טעות היסטורית.

8. במסגרת התביעה שכנגד נתבקשו הסעדים הבאים (סעיפים 15-20 לכתב התביעה שכנגד):

א. לקבוע כי חלקים מסויימים בחלקות 187 ו- 93 אינם מושא לחלוקת זכויות כלשהי, מכיוון שהם נזקפו בריש ום לטובת חלקות אלה עקב טעות. מדובר למעשה בחלקים בשטח 114 מ"ר בכל אחת משתי החלקות, כמפורט לעיל.

ב. לקבוע כי חלוקת הזכויות בחלקות 187 ו- 93 תעשה כך שהמשיבים 2-3 זכאים ל- 114 מ"ר מתוך 802 מ"ר בחלקה 187 ול- 114 מ"ר מתוך 800 מ"ר בחלקה 93.

ג. לחלופין, לפסוק לדגני פיצוי בסך 65,000$, שהוא הסכום אותו נאלץ דגני לשלם עבור 114 מ"ר בכל אחת משתי החלקות, וזאת משום שהזכויות בשטח זה נרשמו לטובת חליפיהם של המבקשים עקב טעות.

ד. לחייב את המבקשים לשלם למשיבים דמי שימוש ראויים. נטען, כי בשל הטעות ההיסטורית בעת הסדרת המקרקעין, המבקשים עושים שימוש במקרקעין משותפים חרף העובדה שחלק מהמקרקעין נזקף לטובתם בטעות. המשיבים העריכו את דמי השימוש הראויים בחלקה 187 בסכום חודשי של 10,000 ₪, ובסכום חודשי של 6,000 ₪ בחלקה 93. בהתאם, ביקשו המשיבים לחייב את המבקשים בדמי שימוש ראויים כדלקמן:
(1) לדגני סכום נומינלי של 319,304 ₪ ביחס לחלקה 187, וזאת מיום 11.5.93 (המועד בו רכש דגני את זכויותיו בחלקה זו) ועד 23.10.11 (המועד בו העביר זכויות אלה למשיבים 2-3 ).
(2) לדגני סכום נומינלי של 190,751 ₪ ביחס לחלקה 93, וזאת מיום 11.5.93 ועד 7.9.11 (המועד בו העביר דגני את זכויותיו בחלקה זו למשיבים 2-3).
(3) למשיבים 2-3 סכום נומינאלי של 42,549 ₪, ביחס לחלקה 187, וזאת מיום 24.10.11 ועד הגשת התביעה.
(4) למשיבים 2-3 סכום נומינאלי של 26,904 ₪, ביחס לחלקה 93, וזאת מיום 8.9.11 ועד הגשת התביעה.
(5) לחלופין, וככלל שהמבקשים משכירים את חלקיהם בחלקות הנ"ל, לקבל נתונים מלאים ביחס להכנסותיהם בגין שכירות זו.

הבקשות לסילוק על הסף

בקשת גליק

9. גליק הגישה ראשונה בקשה לסילוק על הסף.
בבקשה נטען, כי יש לסלק את התביעה שכנגד על הסף מכמה טעמים:
התיישנות: נטען , כי בכל הנוגע ל חלקים בתביעה המהווים תביעה במקרקעין, הרי שזו התיישנה זה מכבר. נטען, כי תביעת המשיבים בהקשר זה מבוססת על טענה לטעות היסטורית בהליך הסדר רישום המקרקעין, טעות שהתרחשה בשנת 1930, ואשר מר צבי דגני ידע עליה כבר בשנת 1935, כפי שעולה ממכתב שצוטט בכתב התביעה שכנגד. נטען, כי ככל שעסקינן בתביעה שבמקרקעין, הרי שזו התיישנה בשנת 1959 , בשים לב להוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – "חוק ההתיישנות"). כמו כן נטען, כי לצרכי ההתיישנות דגני נכנס לנעלי צבי דגני ז"ל מכוח הוראות סעיף 18 לחוק ההתיישנות. דגני עצמו, כך נטען, ידע על הטעות בהליך ההסדר לכל המאוחר בשנת 1965, כפי שעולה ממכתב שנזכר בכתב התביעה שכנגד.
שיהוי: נטען , כי דגני הגיש את תביעתו תוך שיהוי ניכר, לאחר ששקד על השמרים משך עשרות שנים, ובחר להעלות את הטענה בעניין הטעות רק כאשר משפחת הלר נקטה בהליך של תביעת פירוק שיתוף.
סילוק על הסף משיקולי צדק: נטען כי התנהלות דגני מעידה על חוסר תום לב מובהק, וזאת בשים לב לכך שגל יק עושה שימוש רציף ובלעדי בחלק מסויים בחלקה 93, מזה כשלושים שנים.
העדר עילה של המשיבים 2-3: נטען , כי עצם העובדה ש משיבים אלה רכשו את חלקם מדגני אינה מקנה להם עילה להסתמך על טעות היסטורית בעת הסדרת המקרקעין, וזאת בין היתר בשים לב לכך שהם רכשו את זכיותיהם בחלקה 93 מדגני בשנת 2011, כפי שזכויות אלה היו רשומות במועד הרכישה בפנקסי המקרקעין, וכאשר הרישום מהווה ראיה חותכת לתכנו, כקבוע בסעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.
העדר יריבות בין דגני לבין גליק.
העדר אפשרות להעלות טענה כנגד החלטת פקיד ההסדר בדבר רישום הזכויות במקרקעין.

אי צירוף מסמכים מהותיים לכתב התביעה.

10. במסגרת תגובתם לבקשת גליק, טענו המשיבים כדלקמן:

לעניין ההתיישנות, חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות, המונע אפשרות של דחיית התביעה שכנגד מחמת התיישנות במקרה דנן.
במסגרת תביעה לפירוק שיתוף יש לקבוע מהו גודלו של כל חלק לו זכאים השותפים במקרקעין, ולפיכך יש צורך לדון בטענות המשיבים בכתב התביעה שכנגד בעניין הטעות ההיסטורית בהליך ההסדר.
אין מקום לדון באיכות הראיות במסגרת בקשה לסילוק על הסף.
אין שיהוי בהגשת התביעה שכנגד, שכן הצורך בהגשתה עלה רק עם הגשת התביעה לפירוק שיתוף.
שיקולי צדק צריכים להוביל לביצוע פירוק שיתוף בהתאם לזכויות האמיתיות של כל אחד מהשותפים.
המשיבים 2-3 תובעים זכויות רק לפי מה שרכשו. בכל מקרה, למשיבה מס' 2 יש זכות לטעון לטעות היסטורית בהליך ההסדר, בשל היותה יורשת של צבי דגני ז"ל.
לטעות שהתרחשה במסגרת הליכי ההסדר לא היתה משמעות "גשמית" משך 80 שנה, והמשמעות שלה עלתה רק כעת, עם הגשת התביעה לפירוק שיתוף.

11. גליק השיבה לתגובה, וחזרה על טענותיה בבקשה. אשר להתיישנות, נטען, כי המשיבים אינם יכולים לחמוק מטענת ההתיישנות ע"י הפניה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, שכן סעיף זה אינו יכול לחול כלפי גליק , אשר לא פתחה בתביעה כנגד המשיבים; משום שטענות המשיבים בתביעה שכנגד אינן נובעות מאותה מערכת נסיבות עליה מבוססת התביעה העיקרית; ומשום שהטענות מושא התביעה שכנגד לא הצטרפו לטענת קיזוז, בניגוד לדרישות סעיף 4 לחוק ההתיישנות.

12. במסגרת תגובה משלימה טענו המשיבים, כי לבקשה לא צורף תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות עליהן היא מבוססת.

בקשת משפחת הלר

12. אף משפחת הלר ביקשו לסלק את התביעה שכנגד על הסף.
רבים מנימוקי הבקשה דומים לנימוקים שהועלו ע"י גליק בבקשת. להלן אביא את עיקרי הטענות:
כל מטרת התביעה שכנגד היא ניגוח המבקשים, תוך שימוש לרעה של הליכי משפט.
המשיבים שקדו על השמרים משך עשרות שנים, לא טענו מעולם לטעות היסטורית, ורק כעת, לאחר שהמבקשים הגישו תביעה לפירוק שיתוף, נזכרו המשיבים להעלות את הטענה.
יש לשלול מהמשיבים כל עילת תביעה בשל חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב.
המשיבים מנועים מהגשת התביעה נוכח הוראות פקודת הסדר זכויות המקרקעין, התשכ"ט-1964, וזאת משום שצבי דגני ז"ל לא פעל בזמן אמת למיצוי זכויותיו במסגרת ערעור על החלטת פקיד ההסדר, וכעת לא ניתן לערער על כך במסגרת התביעה שכנגד.
גרסת המשיבים היא מוטע ית, ואף שקרית.
יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, הן בעל הנוגע לעילת שבמקרקעין, והן בכל הנוגע לתביעה הכספית.
יש לדחות התביעה שכנגד מחמת שיהוי קיצוני, שבין היתר גרם למבקשים נזק ראייתי בלתי הפיך.
יש לדחות את התביעה חמת חוסר תום לב, חוסר ניקיון כפיים ומניעות.
המשיבים לא צירפו מסמכים מהותיים לכתב התביעה שכנגד.

13. בתגובה העלו המשיבים את הטענות הבאות במסגרת בקשת משפחת הלר:

סילוק הליך על הסף שמור למקרים נדירים וחריגים, בשים לב לזכות הגישה לערכאות.
את טענת ההתיישנות יש לדחות נוכח סעיף 4 לחוק ההתיישנות.
יש לדחות את טענת השיהוי, שכן הצורך בהגשת התביעה עלה נוכח הגשת תביעת פירוק השיתוף, על כל הכרוך בכך. פקודת הסדר זכויות במקרקעין אינה מונעת את מתן הסעדים המבוקשים בתביעה שכנגד, נוכח הוראות סעיף 93 לפקודה.
דווקא גרסת המבקשים לאירועים היא הגרסה השקרית.
המשיבים פנו, לצורך הכנת תגובתם, לפקיד ההסדר ומנתונים המצויים בידיו עולה כי אכן נגרע ממקרקעין שהיו בבעלות צבי דגני ז"ל שטח, לטובתו של שמעון הלר ז"ל.

14. משפחת הלר הגישו תשובה מפורטת לתגובת המשיבים.
בתגובה חזרו המבקשים על טיעוניהם, וביקשו להוסיף ולחדד מספר נקודות, לרבות בנושאים הבאים:

בעקבות השיהוי בו נקטו המשיבים שינו המבקשים את מצבם לרעה, בין היתר ע"י הקמת מבנים בחלקים.
סעיף 93 לפקודת הסדר המקרקעין אינו יכול להועיל למשיבים, בשים לב לכך שסעיף זה חל על השלבים שלאחר כלל פעולות ההסדר, ובכפוף לכללי ההסדר שבפקודה, כאשר במקרה דנן אין חולק כי הליכי ההסדר היו כשורה ולא נפל בהם פגם. נוסף לכך, צבי דגני ז"ל לא פעל בזמן אמת לתיקון הטעות הנטענת, ואף עשה עסקאות על סמך אותו רישום, כאשר בנדון חלה הסיפא של סעיף 93 לפקודה.
קיימת מניעות מהגשת התביעה שכנגד נוכח הודאת בעל דין, כעולה מנספח 6 לכתב התביעה. מכוח האמור במסמך זה, מנוע דגני מלטעון לזכאות ב- 114 מ"ר מתוך 800 מ"ר, כפי שהוא מבקש בתביעה שכנגד.
המשיבים לא חושפים את הסכם המכר בין צבי דגני ז"ל לבין לאנשל פניג ז"ל משנת 1934, ולא חושפים את חוזה המכר משנת 1993 בין דגני לבין חליפי אנשל פניקג ז"ל.
מטיעוני המשיבים עולה, כי הלכה למעשה לא התקיימה בעלות ב- "מושע" בחלקות 187 ו- 93, כאשר לאמיתו של דבר כל צד החזיק בחלק מסויים של המקרקעין.

להשלמת התמונה –הליך ערעור בביהמ"ש המחוזי

15. ביום 21.1.15, ניתן במסגרת הליך זה פסק דין הדוחה את התביעה שכנגד מחמת חוסר סמכות עניינית. הדבר היה במסגרת בקשה לסילוק על הסף שהוגשה ע"י גליק, ועוד בטרם הוגשה בקשה דומה ע"י משפחת הלר.

16. על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה (ע"א 30167-03-15). בפסק דין מיום 8.9.15, שניתן על פי הסכמת הצדדים, נאמר כדלקמן:
"בימ"ש קמא ישלים את החלטתו טרם ימשיך לנהל את ההליך המתקיים בפניו, ויתייחס לכל יתר טענות הסף שהעלו המשיבים כאן כנגד התביעה שכנגד שהגישו המערערים. ככל שבימ"ש קמא ידחה את הטענות, ידון לגוף התביעה והתביעה שכנגד.".

דיון והכרעה

17. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין התביעה שכנגד להיות מסולקת על הסף, מהנימוקים שיפורטו להלן.

התיישנות

18. כאמור, הלר וגליק סבורים , כי התביעה התיישנה זה מכבר, שכן לצבי דגני ז"ל, ולאחר מכן לדגני התובע כאן, הי ה ידוע, מזה עשרות שנים, על הטעות שלכאורה הביאה לכך שלטובת הלר ולגליק נזקפו זכויות בשטחים שאמורים היו להיות בבעלות צבי דגני ז"ל ולאחר מכן דגני.

19. המשיבים העלו טענה אחת ויחידה כנגד טענת ההתיישנות, וזאת בהתבסס על סעיף 4 לחוק ההתיישנות, הקובע כדלקמן:
"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות."

20. ודוק. המשיבים לא השיבו לטענות המבקשים בדבר התיישנות עילות התביעה, הן אלה הקשורות לתביעות שבמקרקעין (עליהן חל סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות) ו הן אלה שאינן קשורות לתביעות במקרקעין (עליהם חל סעי ף 5(2) לחוק ההתיישנות). טענת ם היחידה של המשיבים מפני ההתיישנות התבססה על סעיף 4 לחוק ההתיישנות.
והנה, טענה לפי סעיף 4 לחוק ההתיישנות היא סוג של "הודאה והדחה" בכל הנוגע לטענת התיישנות. במילים אחרות, המעלה את הטענה מכוח סעיף 4 מאשר, כי עילת תביעתו התיישנה, ואולם טוען, כי הצד שכנד אינו יכול להישמע בטענת ההתיישנות מפני תביעה שכנגד.
אציין, כי נראה ש לא בכדי נמנעו המשיבים מלטעון כלפי עצם התיישנות עילות התביעה שלהם, שכן על פני הדברים נראה, כי אלמלא הגשת התביעה לפירוק שיתוף, עילת התביעה מושא התביעה שכנגד התיישנה זה מכבר. כידוע, המבחן לשאלת מועד היווצרות עילת תביעה נוגע למועד בו נוצרו העובדות שהיה בהן כדי להקנות "כוח" ל הגיש תובענה. במקרה דנן, התביעה שכנגד מבוססת, רובה ככולה, על טענה לטעות אשר הביאה לכך שנזקפו לטובת הלר וגליק זכויות במקרקעין על חשבון המשיבים. גם לשיטת המשיבים, טעות זו נעשתה לפני עשרות שנים, והיא היתה ידועה מזה עשרות שנים, החל משנת 1965 (סעיף 10 לתביעה שכנגד), ועבור בשנים 1978 ו- 1995 (סעיף 9 לתביעה שכנגד). הסעדים המבוקשים במסגרת התביעה שכנגד, הן הכספיים והן ההצהרתיים, מבוססים ונובעים על אותה טעות היסטורית שהביאה לזקיפת זכויות במקרקעין לטובת הלר וגליק על חשבון דגני, כאשר הכוח לתבוע בגינה נוצר הרבה לפני תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק.

21. אמור מעתה, השאלה היחידה העומדת על הפרק בסוגיית ההתיישנות (גם לשיטת המשיבים, בהתאם לטיעוניהם), אינה האם עילות התביעה של התביעה שכנגד התיישנו, שכן התשובה לכך היא חיובית, אלא האם סעיף 4 לחוק ההתיישנות יכול לחלץ את התביעה שכנגד מגורל של דחייה בטענת התיישנות.
סבורני שהתשובה לכך היא שלילית.

22. תביעה שכנגד, שעילת התביעה בגינה התיישנה, יכולה להיחלץ מגורל של דחיה מטעם זה, בהתקיים אחד משני תנאים חלופיים :

נושאן של התביעה והתביעה שכנגד הוא אחד;
התביעה והתביעה שכנגד נובעות מאותן נסיבות.

23. הביטויים "תובענות שנושאן אחד" ו- "תובענות הנובעות מאותן נסיבות", הם ביטויים הטעונים פרשנות. הפרשנות צריכה להיגזר מלשון ה סעיף, אולם בעיקר מהרציונל העומד מאחורי הסעיף (התכלית החקיקתי ת). יש לציין, כי במקרה דנן בחינת לשון הסעיף לבדה אינה יכולה לתת מענה לשאלה האם התובענות שבפנינו הן תובענות שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות, ולפיכך יש להכריע בנדון בהתאם לתכלית החקיקתית שעמדה מאחורי הסעיף.

24. סעיף 4 לחוק ההתיישנות בכלל, והסיפא שלו בפרט, נועדו בראש ובראשונה לשמור על עקרון הצדק וההגינות באספקלריה של שוויון בין בעלי הדין, בכל הנוגע לדיני ההתיישנות.
עמד על כך השופט אגרנט בע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון (פד"י כ(1) 505), באומרו את הדברים הבאים:
"הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שוויון בין בעלי-הדין, בנוגע לענין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה שכנגד באותו נושא…שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בענין המשמש גם נושא התביעה-שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה-שכנגד."

25. הרציונל הבסיסי אפוא אשר עומד מאחורי סעיף 4 לחוק ההתיישנות הוא רציונל של צדק ושוויון בין בעלי הדין בכל הנוגע לדיני ההתיישנות – תובע שהגיש תביעה אינו יכול להדוף, בטענת התיישנות, תביעה שכנגד העוסקת באותו ענין עליו מבוססת התביעה ה עיקרית.
אלא שבכך אין עדיין כדי להביא לפתרון ביחס לאופן שבו יש לפרש את שני התנאים החלופיים הקבועים בסיפא של סעיף 4 – תובענות שנושאן אחד או תובענות הנובעות מאותן נסיבות.

26. מהו הרציונל העומד מאחורי שני התנאים החלופיים הקבועים בסיפא של סעיף 4?
הואיל והרציונל העיקרי מאחורי סעיף 4 נועד לשמר את עיקרון השוויון בין בעלי הדין, עיקרון זה צריך להנחות גם בפרשנות המוענקת לשני התנאים הקבועים בסעיף 4 סיפא.
ודוק. עסקינן בשוויון מ ההיבט של דיני ההתיישנות בלבד, שכן זו המטריה בה עסקינן. משמע, יש להביא את שני הצדדים לשוויון מבחינת עקרונות ההתיישנות והרציונל העומד מאחורי דיני ההתיישנות.

27. כאשר עסקינן בתביעה שכנגד אשר יכולה להינצל מגורל ההתיישנות מכוח סעיף 4, ייתכנו מספר מצבים מבחינת התובע. לא הרי מצב בו התביעה העיקרית הוגשה לאחר שהתיישנה אך הנתבע אינו טוען להתיישנות (שאז אין לומר שמתן אפשרות להגשת תביעה שכנגד פוגע בתובע), כמצב בו התביעה העיקרית הוגשה בתוך תקופה ההתיישנות, ואילו התביעה שכנגד התיישנה ויכולה להינצל אך ורק מחמת עצם הגשת התביעה העיקרית.
עמד על כך המלומד טל חבקין בספרו "התיישנות" (להלן – "חבקין"), בעמוד 119 לספר:
"ברם סעיף 4 לחוק ההתיישנות מחיה תביעה של הנתבע שהתיישנה גם כאשר תביעת התובע לא התיישנה. מצב כזה אינו שוויוני ועלול לפגוע בתובע יתר על המידה: אף שהתובע פעל כדבעי והגיש את תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות, הוא יידרש לעסוק בעבר ולהביא ראיות הנחוצות לניהול הגנה מפני תביעה שכנגד שהתיישנה."

28. שני התנאים החלופיים בסעיף 4 סיפא נועדו לאזן פגיעה אפשרית בתובע שהגיש את תביעתו במועד ואשר חשוף כעת להגשת תביעה שכנגד.
עמד על כך חבקין באומרו (שם) את הדברים הבאים:
"שני התנאים החלופיים – תביעות שנושאן אחד או שנובעות מאותן נסיבות – נועדו אפוא למתן את הפגיעה האפשרית בתובע אשר הגנתו עלולה להיפגע בשל חלוף הזמן. ההנחה שבבסיסם היא שבמקרה שמוגשת תביעה שכנגד הנובעת מאותו מערך נסיבתי או מאותו נושא של התביעה העיקרית, גדל הסיכוי שכשם שהתובע שמר את הראיות הנדרשות להוכחת תביעתו שלו, הוא שמר גם את הראיות הדרושות לניהול הגנתו מפני תביעה הנוגעת לאותן נסיבות. לעומת זאת אם התביעות נוגעות לנושאים שונים או נובעות מנסיבות שונות, ההנחה היא שלא הייתה לתובע סיבה לשמור את הראיות הנדרשות להגנתו, ולכן היזקקות לתביעה שכנגד תפגע בו יתר על המידה והיא אינה מוצדקת."

29. הנה כי כן, את קיומם של שני התנאים החלופיים הקבועים בסעיף 4 סיפא, יש לפר ש בהתאם למקרה העומד לדיון ולנסיבותיו, כאשר אמת המבחן תהיה מידת הפגיעה הנגרמת לתובע, באספקלריה של דיני ההתיישנות והרציונל העומד ביסודן, בכך שתינתן אפשרות להגשת תביעה שכנגד אשר התיישנה במועד בו התובע הגיש את תביעתו.
בהקשר זה יכולה להיות חשיבות, בין היתר, לשאלת פער הזמנים שחלף בין האירועים הנוגעים לכל אחת משתי התביעות, כאשר ככל שפער הזמן גדול יותר, כך גדלה מידת הפגיעה בתובע (מבחינת הרציונל של דיני ההתיישנות), ומשכך יש הצדקה לפרש את התנאים בצמצום.
גם בעניין זה מקובלים עליי דבריו הבאים של חבנקין (שם):
"טעם זה יפה כשאין פער זמנים גדול בין האירועים הרלוונטיים לתביעה לבין האירועים הרלוונטיים לתביעה שכנגד, שאז סביר להניח שהתובע לא הפריד בין הראיות ושמר רק את אלו הדרושות לתביעתו. לעומת זאת במצב שבו תביעת התובע לא התיישנה ותביעת התובע שכנגד התיישנה, הרציונל שבבסיס ההנחה האמורה נחלש. במצב כזה סביר להניח שהתובע שמר את הראיות הדרושות להוכחת תביעתו, אך לא שמר ראיות הנוגעות לאירועים שקרו לפני זמן רב אף אם הן נסבות על אותו נושא. הנחה זו מטה את הכף לפרש דרישה זו בהתאם: תביעה ותביעה שכנגד יכולות להיחשב לתביעות באותו נושא אם הן נסבות על תקופות קרובות, אך להיחשב לתביעות שאינן באותו נושא אם חלף זמן רב בין המועדים שבהם התרחשו האירועים הרלוונטיים לתביעה לבין האירועים הרלוונטיים לתביעה שכנגד. כשיש פער זמנים גדול כאמור, תביעות כאלו עשויות להיחשב גם כנובעות מנסיבות שונות."

30. ומן הכלל אל הפרט.

31. התביעה העיקרית היא תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, והיא נסמכת על הזכויות הרשומות בפנקסי רישום המקרקעין.
לעומת זאת, התביעה שכנגד נועדה לסטות מהזכויות הרשומות בפנקסי רישום המקרקעין, ע"י העלאת טענות לטעות שנעשתה לפני עשרות שנים בהליכי הסדר , וכתוצאה מכך לקבל סעדים כספיים הנובעים מעסקת מקרקעין בה רכש דגני את זכויותיו בחלקות 187 ו- 93 ו/או מעצם השימוש הנטען של הלר וגליק בשטחים לא להם, וכן סעדים הצהרתיים שתכליתן להוציא מגדר פירוק השיתוף שטחים שאינם חלק מהחלקות מושא ההליך.

32. בנסיבות אלה אין לומר, כי התביעה העיקרית ותביעה שכנגד נושא ן אחד, או שהן נובעות מאותן נסיבות.
בעוד שהתביעה העיקרית נועדה לפרק שיתוף במקרקעין על סמך מצב זכויות קיים, התביעה שכנגד מיועדת לחתור תחת מצב הזכויות הקיים, ולהעניק למשיבים סעדים כספיים תוך סטייה מהזכויות הרשומות.
זאת ועוד. האירועים שביסוד התביעה שכנגד התרחשו עשרות שנים לפני מועד הגשת תביעת פירוק השיתוף (ייתכן שאף מדובר בשמונים שנה ויותר!), ופער זמנים שכזה אינו יכול להצדיק, באספקלרי ית דיני ההתיישנות, את פתיחת הדלת לדיון בסוגיות שביסוד התביעה שכנגד. קבלת עמדת המשיבים תוביל לתוצאה לפיה הגשת תביעת פירוק השיתוף (שלעולם אינה מתייש נת), תפתח את הדלת לדון בטעות שנעשתה בהליכי הסדר מקרקעין שהתקיימו במחצית הראשונה של המאה הקודמת, טעות שהיתה ידועה מזה עשרות שנים, דבר שיחשוף את הלר וגליק להתגונן מפני טעות זו, תוך ניסיון לתור אחרי ראיות הנוגעות למצב דברים שהתרחש לפני עשרות שנים, לרבות עדים שספק אם רובם מצוי כיום בין החיים. הרציונל המונח ביסוד דיני ההתיישנות, הנועד בין היתר להגן על אינטרס ההסתמכות, לשמר את עיקרון הסופיות והוודאות המשפטית , כמו גם לתחום את הצורך בשמירה על ראיות בעניין כזה או אחר, מחייב במקרה דנן שלא להשתיק את הלר וגליק מלטעון להתיישנות התביעה שכנגד. כל פרשנות אחר ת תביא לפגיעה , יתר על המידה, בהיבט של דיני ההתיישנות, בהלר וגליק, ותחתור תחת הרציונל העומד בבסיס סעיף 4 לחוק ההתיישנות.

33. לצד הטעמים הנ"ל עומדת לגליק טענה נוספת, שיש בה ממש, ואשר אינה נמצאת במערכת היחסים שבין הלר למשיבים. גליק, להבדיל מהלר, לא פתחה בהליך נגד המשיבים, ולא הגישה נגדם תביעה (היא אף טענה, במסגרת הגנתה, כי דין התביעה העיקרית להידחות). מכאן שהרציו נל של צדק ושוויון, הגורס כי צד שהגיש תביעה חשוף בנסיבות מסויימות לתביעה שכנגד שהתיישנה, אינו חל ביחס לגליק, שכלל לא הגישה תביעה. כל האמור לעיל, בדבר הפגיעה יתר על המידה בנתבעים שכנגד ע"י חשיפה לתביעה שכנגד, חל ביתר שאת על גליק, שכלל לא פתחה בתביעה, ושכל "חטאה" היה לה יכלל על הנתבעים בתביעה העיקרית. ברי, כי אין לאפשר מצב בו צירופה של גליק כנתבעת יחשוף אותה לתביעה שכנגד שהתיישנה זה מכבר.

34. סיכומם של דברים, האמור בסעיף 4 לחוק ההתיישנות אינו יכול לחלץ את התביעה שכנגד מגורל ההתיישנות. משנדחתה טענתם היחידה של המשיבים בנדון ביחס להתיישנות, דין תביעתם כולה להידחות, מחמת התיישנות.

השתק ומניעות נוכח הוראות חוק המקרקעין ופקודת הסדר זכויות במקרקעין

33. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין קובע כדלקמן:
"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969."

35. התביעה שכנגד מבוססת, רובה ככולה, על ניסיון לסטות מהרישום בפנקסים המתנהלים לגבי המקרקעין מושא ההליך . התובעים שכנגד מבקשים לסטות מהיקף הזכויות הרש ומות בפנקסי המקרקעין ; לקבל סעד הצהרתי ולפיו פירוק השיתוף לא יתבצע בהתאם לזכויות הרשומות בפנקסים; ולקבל סעד כספי מתוך הנחת עבודה שבבעלות התובעים שכנגד זכויות בהיקף גדול יותר מ זה שרשום בפנקסי המקרקעין.

36. התובעים שכנגד סבורים, כי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין אינו חוסם את דרכם מקבלת הסעדים המבוקשים על ידם , וזאת נוכח הוראות סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, הקובע, כדלקמן:
"שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או זכות שהיתה רשומה במקרקעין הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש מאדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר."

37. התובעים שכנגד סבורים, כי במקרה דנן הזכויות ביחס לחלקות מושא ההליך נרשמ ו בפנקסים "שלא כשורה", באופן המצדיק את תיקון הפנקסים וסולל את הדרך להגשת התביעה שכנגד.
אין בידי לקבל טענה זו.
ראשית, התובעים לא עתרו לבית המשפט המוסמך לתיקון הרישום בפנקס הזכויות, וכל עוד לא נעשה הדבר הרישום עומד על כנו, על כך המשתמע מכך.
שנית, אינני סבור, כי טענת התובעים לטעות במדידה שהביאה לגזלת זכויותיהם, כפי שהוצגה בכתב התביעה שכנגד, נכנסת לגדר זכות ש- "נרשמה בו שלא כשורה". גם אם נלך לשיטת התובעים, הליך הרישום היה כשורה, אלא שנפלה בו (לטענתם) טעות לגבי המדידה, ומשכך אין לומר , כי מדובר בטעות המבססת יכולת לתיקון הפנקס מכוח סעיף 93 לפקודה.
שלישית, היכולת לתקן רישום בפנקס מכוח סעיף 93 כפופה " לדין החל על התיישנות תובענות". משנקבע לעיל שהתביעה שכנגד התיישנה, האמור בסעיף 93 לפקודה אינו יכול לסייע לתובעים שכנגד להיחלץ מדחיית התביעה מחמת התיישנות.

38. סיכומו של דבר, התובעים שכנגד מושתקים או מנועים מלטעון את הטענה עליה נסמכת התביעה שכנגד, בדבר טעות בהיקף הזכויות שבבעלותם כפי שהן רשומות בפנקסי המקרקעין. משכך, אין התובעים יכולים לבסס את התביעה שכנגד, ודינה להיות מסולקת על הסף.

יתר הטענות – מצריכות בירור עובדתי

39. יתר הטענות שהעלו הלר וגליק לסילוק התביעה שכנגד על הסף מצריכות בירור וקביעות עובדתיות בטרם הכרעה בהם.

40. אשר לטענת השיהוי, הרי שזו אכן יכולה, בנסיבות מסוימות, להוביל לדחייתה על הסף של תביעה. מדובר במקרים חריגים, בהם התנהלות התובע מלמד ת על כך שהוא זנח את הזכות שביסוד תביעתו; שהנתבע הסתמך על כך והתנהל מתוך הנחת עבודה שהתובע זנח את זכותו; וששורת הצדק מחייבת בנסיבות שכאלה שלא לאפשר לתובע להגיש את תביעתו בעניין הנדון.
עמדה על כך בית המשפט העליון בפרשת "תלמוד תורה", באומרו את הדברים הבאים:
"במסגרת זו נשקלים, על דרך האיזון, מכלול שיקולים שעיקרם האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ומאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלים מהות התביעה והסעד המבוקש שאותם מבקשים לדחות מחמת שיהוי. ככל שמדובר בתביעות זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית המשפט מחסימתה בטענת שיהוי.

41. הנה כי כן, טענת שיהוי דורשת מהנתבע עמידה בנטל להוכיח התקיימות נסיבות המצדיקות את דחיית התביעה מחמת שיהוי. לאחר ששקלתי את הדברים אינני סבור, כי במקרה דנן יהיה זה נכון להכריע בטענת השיהוי ללא שמיעת ראיות בנדון.
לא אכחד. טענות הלר וגליק בנדון הן טענות כבדות משקל, ולכאורה הן מובילות למסקנה בדבר שיהוי רב שנים, בו צבי דגני ז"ל, ולאחר דגני עצמו, השלימו לכאורה עם הטעות (הנטענת) ברישום, ועם מצב הזכויות כפי שהוא רשום בפנקסי המקרקעין, אף שהטעות היתה ידועה להם מזה שנים ארוכות, כפי שעולה מאסמכתאות הנזכרות ע"י המשיבים בכתבי טענותיהם. זאת ועוד; דגני עצמו טוען, כי בשנת 1993 הוא שילם סכום של 65,000$ על מנת לקבל את אותם שטחים שנגזלו ממנו כתוצאה מאותה טעות ברישום, והכל מבלי שהוא נקט אז, ובשנים הרבות שלאחר מכן, הליך כלשהו להשבת הסכום האמור ממ י שנהנה כביכול מזכויותיו שנגזלו, ומבלי שניסה לשנות את מצב רישום הזכויות.
בהחלט ייתכן כי נסיבות העניין עולות כדי שיהוי שיכול לפגוע ביכולתם של התובעים שכנגד לקבל את הסעדים המבוקשים על ידם.
אלא שלאחר ששקלתי את הדברים, ובשים לב שטענת שיהוי דורשת מהנתבע המעלה אותה עמידה בנטל הוכחה, מצאתי, כי לא יהיה זה נכון לקבל טענה זו על הסף, ללא שמיעת ראיות בנדון.

42. גם יתר טענותיהם של הלר וגליק, לרבות טענות לחוסר תום לב, השתק מכוח הסתמכות, שימוש לרעה בהליכי משפט, העדר יריבות ואי הגשת מסמכים, וכמובן טענות לגופם של דברים, דורשות בירור עובדתית, ואינן יכולות כשלעצמם להביא לסילוקה על הסף של התביעה שכנגד.

סוף דבר

43. מהטעמים המפורטים לעיל החלטתי להורות על דחייתה של הסף של התביעה שכנגד.

44. המשיבים ישאו בהוצאות הנתבעים שכנגד 1-8 בסכום כולל של 2,500 ₪, ובהוצאות הנתבעת שכנגד 9 בסכום כולל של 2,500 ₪.

45. המזכירות תעביר פסק דין זה לבאי כוח הצדדים ותפעל לסגירת התביעה שכנגד.

ניתן היום, כ"א טבת תשע"ז, 19 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.